תקציר:

אומרים שהורה לא אמור להעדיף ילד אחד על פני האחרים, אבל ליונל לוצ'יה, אבא שלי החלאה, הוא לא בדיוק וורד קליבר. הוא רוזן, מלך פורסיית, וכל מה שהוא רצה אי פעם זה בת כדי שיוכל לחתן אותה עם אדם בעל כוח, ובן שיבטיח את המשך השושלת שלו. הנישואים של אחותי למנהיג הרוזנים היו אמורים לשמר את שליטתו בבית שלו. אילו רק היה לו בן, הכול היה מושלם. במקום זה, הוא קיבל אותי. פראית מדי. פזיזה מדי. מרדנית מדי. הרבה פחות יפה מאחותי, אבל עקשנית פי שניים. גדלתי תחת ידו הקשה, אבל זה לא שבר אותי. אם כבר, זה רק עודד אותי להשיב מלחמה. וזה גם מה שהייתי עושה אם אחותי לא הייתה נעלמת. העברתי את השנה האחרונה נתונה לחסדיהם של המלכים, כלואה ומעונה, עד ששלושה בריונים הגיעו באמצע הלילה, רעולי פנים ואכזריים, והחליטו לקחת אותי לעצמם. האחד הוא המניאק, עם חיוך חד כתער ועיניים מטורפות, שמשתולל סביבי כמו סופה של מגע קשה ולחישות צורבות. עד שרמי יסיים לסמן אותי, אני לא בטוחה שיישאר משהו שאוכל לקרוא לו שלי. השני הוא האורב, עם מבט מרושע ולשון עוקצנית, ששונא אותי יותר מכולם. איתו קל לי יותר, כי אני יודעת שהוא לעולם לא ירצה אותי. גרוע מספיק להיות מושא הטינה של סיי, ולהיות מושא התשוקה שלו עלול להיות סופי המוחלט. השרץ הוא הגרוע מבין השלושה. לא מפני שהוא מרושע או קשוח יותר, אלא דווקא מפני שאיננו כזה. ניק ברואין, מאה קילוגרמים של שרירים מקועקעים ונוכחות מאיימת, עוקב אחריי מאז שהפכתי לכלי משחק. ועכשיו, הוא מתכוון להפוך אותי לשלו. הדוכסים ידועים בכך שהם מנצחים באמצעות אגרופים, אבל הפיכת לוויניה לוצ'יה משבויה בידי המלכים לדוכסית שלהם, בניגוד לרצונה, יהיה הקרב הקשה ביותר שהם ינהלו עד כה. דוכסי החורבן הוא הספר הראשון בטרילוגיית הדוכסים והספר הרביעי בסדרת בני האצולה של פורסיית, שבו שלטון הדוכסים יהיה שלטון של חורבן, של טירוף ושל סכנה. -- מהכריכה האחורית.